החלטה בתיק ע"ע 50395-09-12

1.   לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין של בית הדין האזורי בחיפה (השופט אסף הראל ונציגי הציבור גב' אסתר נבון ומר יצחק גבאי; ס"ע 16219-05-11 ), בו התקבלה בחלקה תביעתו של המשיב לתשלומים שונים, בקשר לתקופת עבודתו אצל המבקשת וסיומה.

הרקע לבקשה

2.   המשיב הועסק אצל המבקשת כנהג מיכלית להובלת מוצרי דלק, החל מיום 25.6.03 ועד ליום 13.6.10, מועד בו הסתיימה עבודתו בנסיבות השנויות במחלוקת.

3.   המשיב הגיש לבית הדין האזורי בחיפה תביעה לתשלום זכויות סוציאליות שונות, ביניהן גמול עבודה בשעות נוספות, פיצויי פיטורים, פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, פיצוי בשל העדר הפרשות לקופת גמל ועוד.

4.   בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיב בחלקה. בית הדין הבחין בין  פרמיות שונות ששולמו למשיב וקבע, כי "פרמית הובלה" בלבד, להבדיל מהפרמיות האחרות, מהווה חלק מהשכר הקובע לצורך חישוב זכויותיו. בקשר לכך נקבע, כי פרמית ההובלה שולמה למשיב בגין כל הכנסה מהרכב בו נהג, מבלי שתשלומה הותנה בתנאי כלשהו ועל כן מדובר בשכר רגיל לכל דבר ולא בתוספת. עוד נקבע כי המבקשת לא הוכיחה שסוג זה של פרמיה ששולמה למשיב עלתה לכדי פרמיה אמיתית. באשר ליתר הפרמיות שכונו "פרמיה" ו- "פרמית מאמץ" - קיבל בית הדין את גרסת המבקשת וקבע כי יש לראות בהן תוספת אמיתית ומשכך אין לראותן כחלק משכר רגיל של המשיב לצורך תשלום זכויותיו.  

5.   לענין התביעה לגמול עבור עבודה בשעות נוספות קבע בית הדין כי המשיב הוכיח שהועסק במתכונת קבועה, שכן שעות נוספות אותן עבד היו רשומות בדו"חות יומיים אשר מולאו בצורה שוטפת וב"זמן אמת" לפי דרישת המבקשת; המבקשת לא ניהלה פנקס שעות עבודה כנדרש וצירפה כרטיסי נוכחות, המתייחסים רק לשנת 2009 ואילך; נתוני כרטיסי הנוכחות עברו התאמה על ידי המבקשת לפי שיקול דעתה; בהיעדר רישום עצמאי ואובייקטיבי של המבקשת, לא היה מקום לביצוע שינוי או התאמות בשעות העבודה המדווחות על ידי העובד.

בית הדין דחה את טענת המבקשת לפיה לא ניתן היה לפקח על שעות העבודה של המשיב. בקשר לכך נקבע כי המבקשת השתמשה באמצעי איכון (GPS) שאפשר לה לדעת בכל עת היכן נמצאת המשאית בה נהג המשיב ועל כן היתה אפשרות טכנית למעקב אחר שעות העבודה של המשיב. עוד התברר כי דו"חות האיכון המתייחסים לרכבים בהם נהג המשיב לא מצויים עוד ברשות המבקשת. כן נקבע כי המבקשת לא הצליחה להראות כי המשיב שהה בהפסקות ארוכות אותן יש להפחית מחישוב כמות השעות הנוספות בהן עבד. בהסתמך על כלל החומר הראיות שהובא בפניו, חייב בית הדין את המבקשת לשלם למשיב גמול שעות נוספות בסך של 65,618 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.08.

6.   בנוסף, חויבה המבקשת לשלם למשיב פיצוי בגין אי הפרשת כספים לקרן השתלמות בסך 31,734 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.6.07 ובניכוי הסכומים ששולמו על ידי המבקשת וכן פיצוי בגין הפרשות בחסר לביטוח פנסיוני בסך 7,622 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.08.

7.   לענין נסיבות סיום העסקת המשיב קיבל בית הדין את גרסת המשיב וקבע כי הוא פוטר מעבודתו. בקשר לכך נקבע כי המבקשת לא היתה מרוצה מתפקודו של המשיב בחודשים האחרונים להעסקתו וכי נערכה לפטרו. לכן דרשה שיחתום על מכתב בדבר אישור תשלום הלוואה (להלן - מכתב מיום 11.6.10), שנטל על עצמו מחברת "הפניקס", שהמבקשת ערבה לפרעונה, וזאת כשישה חודשים לאחר מכתב ההתראה של הפניקס מיום 27.12.09. כן נקבע כי סמיכות המועדים בין היווצרותו של המכתב מיום 11.6.10 לבין מועד סיום יחסי עובד-מעביד (13.6.10), הצביעו על כך שהמבקשת ביקשה להיערך מראש למצב בו תסתיים העסקת המשיב אצלה. עוד נקבע כי העובדה שהמבקשת החלה רק בחודש 5/10 לנכות משכרו של המשיב את החזר ההלוואה לפניקס מעידה על רצונה של המבקשת להוציא לפועל את האמור במכתב מיום 11.6.10 ללא דיחוי ולהיערך לפיטורים על מנת לצמצם את נזקיה כערבה להלוואה. כן נקבע כי דרישה יוצאת דופן  שניתנה למשיב על ידי הממונה עליו, מר וייס,  בשיחתם הטלפונית ביום 13.6.10, לפנות את חפציו האישיים מהמיכלית, הצביעה על כך שהמשיב פוטר מעבודתו. בקשר לכך צויין כי כאשר המשיב לא היה זמין מיידית ביום 13.6.10 לשם קבלת סידור עבודה, ולאחר שכבר חתם על המכתב מיום 11.6.10, גמרה המבקשת אומר לפטרו ועשתה זאת לאלתר בשיחת הטלפון בין מר וייס לבין המשיב. כפועל יוצא מקביעות אלה חייב בית הדין את המבקשת לשלם למשיב פיצויי פיטורים בסך 52,580.57 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הפסקת עבודתו וכן פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, בשיעור שכר קובע, בסך 7,554.68 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הפסקת העבודה.

8.   התביעה לפיצויים בשל פיטורים שלא כדין נדחתה מהטעם שבשימוע המאוחר שנערך למשיב היה כדי לתקן את הפגם שנגרם לו, עת פוטר לאלתר. התביעות לרכיב שכר חודש 9/08 ולפיצוי בגין אובדן דמי אבטלה נדחו אף הן. לאור התוצאה אליה הגיע, חייב בית הדין את המבקשת לשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 10,000 ש"ח. 

 9.  שני הצדדים ערערו על פסק הדין לבית דין זה. במקביל הגישה המבקשת לבית הדין האזורי בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. המבקשת ביקשה לעכב את ביצוע פסק הדין למעט הסכומים הבאים: סך של 10,581.23 ש"ח עבור פיצוי בגין אי הפרשת לקרן השתלמות; סך של 44,100 ש"ח עבור פיצויי פיטורים; סך של 6,336 ש"ח עבור פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת. בהחלטה מיום 12.9.12 נעתר בית הדין האזורי באופן חלקי לבקשה והורה למבקשת לשלם למשיב, בנוסף לסכומים שהמבקשת נכונה לשלם כאמור בבקשתה, סך של 10,000 ש"ח מתוך הסכום שנפסק ברכיב גמול עבודה בשעות נוספות, וסך של 10,000 ש"ח בגין הוצאות ושכר טרחת עו"ד. יתרת הסכומים אותם חויבה המבקשת לשלם למשיב בפסק הדין האזורי עוכבו, בכפוף להפקדתם אצל באת כח המשיב בחשבון נאמנות. ביסוד החלטת בית הדין עמד מאזן הנוחות נוכח מצבו הכלכלי של המשיב.

10. המבקשת הגישה לבית דין זה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין (ע"ע 50395-09-12) ואילו המשיב הגיש בקשה לרשות ערעור (בר"ע 802-10-12).

הבקשות וטענות הצדדים

11. המבקשת חוזרת על האמור בבקשתה בבית הדין האזורי ומבקשת לעכב את ביצוע פסק הדין ללא תנאי, למעט הסכומים אותם היא נכונה לשלם. במסגרת הבקשה טוענת המבקשת כי סיכוייה לזכות בערעור טובים, שכן בפסק הדין נפלו טעויות משפטיות ועובדתיות המצדיקות ביטולו. בקליפת אגוז טוענת המבקשת כך: (1) לענין גמול השעות הנוספות - טעה בית הדין האזורי בכך שפסק כי המשיב זכאי לתשלום עבור שעות נוספות בנוסף לפרמיות הגבוהות ששולמו לו. לטענת המבקשת, הקושי בפיקוח על שעות העבודה והמנוחה של המשיב, הוביל אותה לפעול על פי הוראות ההסכמים הקיבוצים בענף ההובלה, הקובעות תשלום שכר עידוד או פרמיה במקום גמול שעות נוספות; על בית הדין היה להביא בחשבון בחישוב השעות הנוספות הפסקות, כביכול, בהן שהה המשיב במהלך יום עבודתו; מכל מקום, כך לטענת המבקשת, משקבע בית הדין זכאות לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, היה עליו לקזז מהסכום שקבע את הפרמיות; (2) לעניין קביעת השכר הקובע - טעה בית הדין עת קבע שפרמיית ההובלה מהווה חלק מהשכר של המשיב לצורך תשלום זכויותיו השונות כגון גמול עבודה בשעות נוספות, פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, הפרשות לקופת גמל ועוד; (3) לענין הפרשות לקרן השתלמות - טעה בית הדין עת קבע כי השכר הקובע לצורך ההפרשות הינו שכר עבודה בתוספת פרמיית הובלה, וזאת בניגוד לצו ההרחבה הקובע כי הבסיס להפרשות לקרן השתלמות הינו השכר המשולב בלבד; (4) לענין הפיצוי בגין הפרשות בחסר לפנסיה - היה מקום להביא בחשבון את העובדה שההפרשות בוצעו לביטוח למנהלים וכי ההפרשה נעשתה מתוך 150% משכר היסוד.

מוסיפה המבקשת וטוענת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה, שכן אם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין וערעורה יתקבל, היא תתקשה לגבות מהמשיב את הסכום שישולם לו על פי פסק הדין. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי המשיב הצהיר בבית הדין האזורי שנקלע לקשיים כספיים וכי הוגשה נגדו תביעה על ידי הבנק. עוד נטען כי הוטל צו עיקול, לבקשת הבנק, על כספי ונכסי המשיב הנמצאים אצל צדדים שלישיים.

12. המשיב בתשובתו מתנגד לבקשה וטוען כי יש לפעול על פי הכלל שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי. לגופו של עניין טוען המשיב כי סיכויי הערעור של המבקשת קלושים, שכן ערעור המבקשת מכוון, ברובו, כנגד קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שנקבעו, אשר בהן ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב. באשר למאזן הנוחות טוען המשיב כי טענת המבקשת בדבר קושי להחזיר את המצב לקדמותו לא נתמכה בראיות או בתצהיר כלשהו ומטעם זה בלבד דינה להידחות. בתוך כך טוען המשיב שכיום הוא מתפרנס ומשתכר סך של 12,000 ש"ח לחודש. כן מציין המשיב כי חרף העובדה שהפיטורים הכניסו אותו לחובות כספיים זמניים, הוא עומד בכל התשלומים על פי הסדר שהושג עם הבנק וכיום יתרת חובו עומדת על סך של 34,058 ש"ח. עוד טוען המשיב כי קיימת בקופת הגמל יתרה של כ- 85,000 ש"ח וסכום נוסף של כ- 42,000 ש"ח בגין פיצויי פיטורים, אשר המשיב יכול לעשות בהם שימוש לשם השבת כספים - ככל שיידרש. עובדות אלה, כך לטענת המשיב, משמיטות את חששה של המבקשת כי יקשה עליה להשיב את הסכום שנפסק לזכותו אם יתקבל הערעור. מוסיף המשיב וטוען כי הגיש ערעור שכנגד בעל סיכויי זכייה גבוהים.

13. בבקשת רשות ערעור (בר"ע 802-10-12) חוזר המשיב על האמור בתגובתו לבקשת המבקשת לעיכוב ביצוע פסק הדין ומוסיף כי בית הדין האזורי טעה בכך שנמנע מלדון בסיכויי ערעור המבקשת, שהינם - לטענתו, קלושים. לטענת המשיב, לא היה מקום לעכב את ביצועו של פסק הדין ולו באופן חלקי, זאת בניגוד להלכה הפסוקה לפיה הגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי וכאשר המשיב הוכיח שיש בידיו אמצעי מימון כספי. בנסיבות אלה, כך לטענת המשיב, יש מקום להיעתר לבקשת רשות ערעור ולבטל את החלטת בית הדין האזורי בדבר עיכוב חלקי.